כניסה למשתמש קיים    יצירת משתמש חדש
"מה מילואים?! זה בשבוע של הגביע! הגזמתם לגמרי!"

כבר התחיל רע סיפור הגביע השנה.

אולי בעצם עדיף ככה? עוד פעם להגיע לנוקיהו ולקבל בראש אחרי שצלחנו בקושי את חצי הגמר? נכון, הייתה השנה שעברה, אבל סתם היה לנו מזל שבני השרון העיפו את מכבי בחצי והגיעו לגמר עם הלשון בחוץ. אנחנו כבר מכירים את זה.

יום שני, נחל עוז, קצת נק"ל, קצת פצמ"רים, עברנו את הגיל. יאללה, יש חצי גמר ואני חייב לעוף. אחזור על הבוקר להמשך האימון, תחזיקו מעמד.

שי, נח ואורן מצטרפים ואנחנו, לבושים באדום, חוזרים שוב לילדות ונזכרים בימים היפים ההם כשעוד קראו להיכל "יד אליהו". משחק בלי הגנות, כל מטאטא יורה ופוגע, שלשות, מבול של שלשות, כבר מגיעים למאה נקודות. באמת ימים אחרים.

החטאת עונשין, ועוד אחת ועוד אחת. לקראת הסוף, כשהפועל שוב שומטת יתרון מבטיח כדי לעשות לנו התקפי לב, אני מסתכל על אורן ושואל אותו למה היינו צריכים את זה. אורן מהנהן בהסכמה. ואז מסתובב אלינו ילד בן 10 ומכריז: "מה אתם מעדיפים? שיהיה כמו אצל מכבי בלי מתח? ככה זה מעניין!" אורן ואני פורצים בצחוק גדול ואז מסבירים לו שהכל נכון, אבל נראה אותו בעוד 20 שנה אחרי מאה פלוס משחקים עם מתח כזה. אני מקווה באמת שניפגש עוד 20 שנה.

הבאזר המיוחל מגיע ושוב נמלטנו בעור שיניינו. נפגשים בחוץ. אורן מודיע שביום חמישי, בגמר, הוא באילת. אנחנו מסבירים לו שגם אנחנו לא נגיע. אתה יודע, מילואים, ילדים, שקר כלשהו... למה שנעשה לעצמנו את זה? הספיקו 20 שנה. שיבואו אחרים, צעירים, עם לב בריא, במקומנו. נראה בטלויזיה באיזה פאב. ככה נוכל להפסיק לראות במחצית כשההפרש כבר יהיה 20.

הרי אתה יודע שנישבר, אומר שי. לא ולא, אני אומר, הפעם נראה בטלויזיה. ממילא אני במילואים ואין סיכוי להשיג כרטיסים. אם אני אגיע, נקפוץ ל"מש" או לאירי ונאכל שם את הלב עם קצת בירה. בסדר, מסכים שי, אבל אתה יודע שנישבר. נסיעה טובה, תשמור על עצמך.

המשך אימון, ירי צלפים, צבע אדום, קסאמים,, חמאס – מי זוכר את יום חמישי? אין זמן להכנס לצ'ה, בטח שלא לדאוג לכרטיסים. ממילא לא יהיו גם אם יהיה זמן. נראה בפאב כמו שקבענו. דגדוג. האימון מסתיים. ישיבת סיכום. בסך הכל אימון מוצלח. עוד דגדוג. תתכוננו למרץ, יהיה עוד אימון, אבל הפעם אולי על אמת. רעידות קלות בעורף. סיכמנו שלא הולכים. די. נסיעה טובה, ניפגש במרץ.

אז מה עינן, יש סיכוי להשיג כרטיס? מה כן?! סתם שאלתי, אני לא מתכוון באמת לבוא. ממילא אני צריך שניים, אני לא בא בלי שי. מה זה?! תשיג לי שניים??? לא, לא מעוניין. הגיע לי עד כאן. עוד פעם לראות את הדון מחייך? הפעם זה אפילו לא יהיה צמוד. אתה תראה, 20 הפרש כבר במחצית. עקצוץ עצבני בקצה האצבעות. נפגש בכניסה בסביבות 18:30. יאללה ביי.

אין לך מילה, אומר שי, ידעתי שבסוף נלך. למה? למה ארגנת כרטיסים? ניפגש בשעה 19:00, תקפיץ אותי הביתה להחליף לאדום ונחזור למשחק.

בשש וחצי אני מגיע להיכל. הספסרים כבר מסתובבים. פוגשים את כולם. עד שעינן יגיע אפשר לעזור למאשקה למכור צעיפים. יאללה תקנו, גם למי שיש צעיף, זאת תרומה לעמותה. אלון מודיע לי שיהיו לו 40 כרטיסים ומבקש ממני למכור אותם. רצית להיות בעמותה, הוא אומר בסרקזם, אז תאכל גם את החרא. רצות לי תמונות משנה שעברה. משה אסולין מוכר כרטיסים. מוכר, עאלק, מנסה למכור. העדר שועט גם לכיווני. צעקות, משיכות בידיים, התגודדות. מזל שתומר עוזר לי ועושה סדר.

שי נתקע בפקק. אני מבין שאני כבר לא אלבש אדום הפעם. לא נורא, לפחות יש צעיף חדש ואדום. הולך טוב עם החולצה הסגולה שלי. מילא.

הכרטיסים נגמרים. גם הזמן לפני המשחק אוזל. למה? למה? בשביל מה? לא סיכמנו שלא נלך הפעם? אולי יש לך כרטיס בשבילי? תעשה טובה. אני חייל. אני מנוי. אין לי. אני משדרות. אבל אין לי חבר'ה.

גם הצעיפים נגמרים ומאשקה נכנסת. הולכים לשער 10. איזה תור. נח מביא את אמיר בן ה-5 כדי שיחווה את ההפסד הראשון שלו בגמר למכבי. צריך להתחיל מאיפשהו. כמה כאלה אכלנו עד היום. נו מילא, מה עדיף? בלי מתח? כמו מכבי? אני נזכר בילד מחצי הגמר ומחייך לעצמי.

והנה זה מתחיל. הצבא האדום בשיאו. האמת, גם הגוש הצהוב מפתיע אותי. בדרך כלל הם הרבה יותר שקטים. איזה שופטים של מכבי. הם יודעים שאין לנו עוד רכז. והנה ההפרש מתחיל לצמוח. הם תמיד עושים את זה ככה בהפתעה ופתאום אנחנו במינוס 14. לא לפה ולא לפה. ואתה כבר יודע שלא חוזרים מול מכבי בנוקיה מעשרים הפרש. ובאמת נהיה 20 הפרש.

כרגיל, הקהל ממשיך לעודד. יש דברים שלא משתנים. בניגוד לאחרים, תמיד ידענו להפסיד בכבוד. אל תדאג אמיר, אנחנו תמיד מנצחים כי הקהל שלנו יותר טוב. זה לא חשוב מה קרה במגרש. הבנת? תתחיל להפנים, ככה זה להיות אוהד הפועל. מחצית. בשביל מה? למה? למה? הצהובים שולחים סמסים בסגנון "כואב, אה?"

כרגיל.

לפחות תקזזו קצת בהפרש. קצת הגנה. לחץ. מה קורה פה? התחלפו התפקידים? אין סרט כזה. הם עושים לנו את זה בכוונה, כמו תמיד, כדי שיכאב קצת יותר. נתקרב ואז נבעט בדלי. לא חוזרים מעשרים הפרש ביד אליהו. דיברנו על זה. שוויון. אני מסתובב אחורה. לא יכול לראות. הלב דופק. נח לא נושם. שי מחזיק את הראש. ואמיר לא מבין "אנחנו מנצחים? אמרתם שנפסיד!"

מכבי שלום! מכבי שלום! זה לא באמת קרה. אני מנסה להתעורר ולבדוק אם אני עדיין לבוש מדים ורק חלמתי במילואים. כנראה שכן...

למה? למה היינו צריכים את זה? אמרתי לך שיהיה 20 הפרש במחצית. לא חוזרים מעשרים הפרש ביד אליהו.
© Brought to you by Papanikolao עיצוב ע"י עופר תמנה